הנשיא ראובן ריבלין קבע אמש (רביעי) תקדים בתולדות המשטר והממשל בישראל. הוא מינה את עצמו לצוות משא ומתן קואליציוני, משני עברי השולחן, והגיש לציבור טיוטת הצעה לשינוי חוק יסוד הממשלה. מילות המפתח כאן הן "הציג" ולציבור": גם בשבתו עם שני הבנימינים בחדר סגור, נקט ריבלין בגישה התיאטרלית של הקיר הרביעי, המדומה, הלא הוא קהל הצופים. האזרחים, המצביעים, הם שאמורים להתרשם ולפסוק. אליהם דיבר ריבלין, מעל לראשיהם של השחקנים הראשיים.
אם חיים ויצמן חתום על מה שהיה ברבות השנים לקלישאה, הממחטה כמקום היחיד שאליו הוא מורשה לתחוב את אפו, בא ריבלין והחליף את הממחטה במסחטה. הוא אינו מתווך בסגנון גונאר יארינג, השוודי המנוכר - ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. אצל ריבלין, לא ירצו - ייאכלו, בידי ציבור זועם. הוא בורר כוחני. רובי הטחול.
כוונתו טובה, אך הצעתו אינה רצינית. ממשלה דו-ראשית כבר היתה, עם מנגנון איזון הדדי: שמעון פרס ויצחק שמיר וקבינט של חמישה מול חמישה. לטובת שמיר הומצא אז התואר "וייס פרמיר", משנה לראש הממשלה, להבדיל מ"דפיוטי", סתם סגן. זה לא שינה את העובדה שראש ממשלה יש תמיד רק אחד; ושמימוש סמכותו תלוי בכוחו. משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ כאשר בן גוריון חזר משדה בוקר למשרד הביטחון, היה מספר 1 רק להלכה ועד לבחירות.
בהתמודדות על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות ב-1980, ניסו לפשר בין רונלד רייגן לבין ג'רלד פורד, שאמנם היה נשיא לשעבר אך מעולם לא נבחר - הוא התמנה לסגנו של ניקסון כשהתפקיד התפנה וירש את ניקסון כשהתפקיד התפנה. הוצע אז שרייגן יהיה נשיא, אם ינצח את ג'ימי קרטר, ופורד יהיה "דפיוטי" נשיא ולא רק "וייס" - שם הבכירות התהפכו. היתה גם צלע שלישית, הנרי קיסינג'ר שוב במשרד החוץ, בדומה לשר הביטחון יצחק רבין בממשלת פרס-שמיר. שעשוע חביב, שרייגן שקל ולבסוף דחה, למרות יתרונו של קרטר בסקרים באותו שלב.
ההוקוס פוקוס נגוע בסתירה
החלוקה בין קודקודים יכולה להשתרע על פני זמן, אך לא בהובלה משותפת בו-זמנית. מדינה, כמו כל ארגון, זקוקה לאחדות הפיקוד. במבנה הישראלי אמורה לנהל בהחלטות רוב קבוצה, הממשלה, או מטעמה קבוצת-משנה, הקבינט, אך בתוכן יש ראשון בין שווים. כחלוף זמן הוא יכול לסגת לעמדת שני ואף שלישי בין שווים. זה קרה לשרת, לרבין, לפרס, לנתניהו, לאהוד ברק. לא עניין של כבוד. נחוץ אחראי עליון. הרשות המבצעת אינה שדה נוח לחיקוי המתכונת הייחודית של שני רבנים ראשיים, ספרדי ואשכנזי.
ההוקוס-פוקוס של ריבלין בעניין ממלא מקום שיהיה הראש בפועל, בעת הנבצרות האינסופית, נגוע בסתירה פנימית המאפסת את ערכו. זה איגוף מאולץ של כתב האישום הממשמש ובא נגד נתניהו. בגלל כתב האישום, נתניהו דורש להישאר ראש הממשלה; לא בטוח שזה יספיק לו - הסוגייה טרם נבחנה בבג"ץ וייתכן שתיקבע שם הלכת נתניהו, שתיאלץ אותו להתפטר - אך ודאי שאם הוא רק שר מן המניין עליו להתפטר לפי הלכת דרעי. אבל מה התועלת לציבור בשמירת התואר "ראש הממשלה" בעת המשפט? הבזיון הלאומי יהיה קטן יותר? ומי יהיה ממלא-מקומו של ממלא-המקום?
חוזרים לנקודת המוצא: היעילות והמהירות, שנתניהו בחוצפתו מעלה על נס, מחייבות אותו לשרת תחת גנץ או להניח לליכוד למנות נציג אחר תחתיו. נתניהו פסול אישית, כחשוד שיהיה לנאשם אם סניגוריו לא ישכנעו את התביעה לבטל כליל את כתב החשדות - משימה נטולת כל סבירות. עד כה התכחש ריבלין, רשמית, לקרבתו של כתב האישום נגד נתניהו. כביכול, מלכות המשפט עדיין אינה נוגעת במלכות הפוליטיקה. פתאום הוא מכיר בקיומו ומציע לו את מעקף הנבצרות ומילוי-המקום. אבל אם כך, אין תוקף מוסרי להתעלמותו המעשית מהחשדות הכבדים בבואו להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה.
אם כתב החשדות מגיח לקדמת הבמה, עליו לפסול את המועמד שעליו הוא רובץ אצל הנשיא. זאת כבר הפעם השנייה ברציפות שריבלין נוהג בשלושת תיקי נתניהו כאילו עסקים כרגיל. בכך הוא נותן יד להשחתת החברה הישראלית. מה היה קורה אילו סירב להטיל את הרכבת הממשלה על החשוד? לא כלום - הנשיא אינו בגיץ.
כשנתניהו במצוקה, תמיד יש לו את איראן
לדעת ריבלין, אין כמוהו לייצג את טובת העם, והוא קובע, שרירותית, שבחירות בשלישית רעות יותר מראש ממשלה העומד לדין. זאת דעתו האישית. נתניהו, לפי דבריו אמש, סומך על הצטלבות החיפזון של ריבלין להטיל את ההרכבה עם האיטיות של אביחי מנדלבליט בהחלטה על כתב אישום. כך יתנהל לו השבוע הבא: סניגורי נתניהו יאמרו בשימוע שנחוצות להם עוד ארבע פגישות, לאורך החודש הבא, הממוקש ביום הכיפורים ובסוכות. הם ינסו להרוויח זמן לטובת החשוד נתניהו, בעוד הפוליטיקאי נתניהו מזדרז להחזיר ציוד ומנסה לפתות את ריבלין לדלג על גנץ ולהשיק את שלושת השבועות של מאמצי ההחתמה של 61 חברי כנסת על מועמד כלשהו, בהנחה שייכשלו והוא יישאר ראש ממשלת המעבר בתקופת מערכת הבחירות.
זה חשבון סרק שקוף. אילוץ ראש ממשלת המעבר להתפטר עם הגשת כתב האישום נגדו לא יפגע ביציבות הממשלה הממתינה רק לבחירות; אחד משרי הליכוד - כלומר לא גדעון סער ולא יולי אדלשטיין - יתמנה לראש הממשלה בפועל. ואם למרות שני כשלונות בהרכבת הממשלה נתניהו יקבל מהליכוד הזדמנות נוספת, הם בהחלט ראויים זה לזה.
כשנתניהו במצוקה, תמיד יש לו איראן, ועכשיו גם תוכנית טראמפ. הוא, עם שחיתותו, יאחד את העם ויוביל אותו למלחמה? מי יילך אחריו? איזו סמכות מוסרית יש לו לקרוא לחיילים להקרבה ולאזרחים להיכנס לממ"ד (בלי מלאי של סיגרים ושמפניה)? ואיזו מלחמה - זאת שתבוא משום שטראמפ פרש מהסכם הגרעין, בדרבונו של נתניהו, פתח במערכה כלכלית וחשף את שבריריותה של סעודיה ואת אזלת היד האמריקנית?
ואיזו תוכנית טראמפ, שנה לפני הבחירות וכשהנשיא שקוע במאבק הישרדות? בלי כוח לכפות את תוכניתו על הצדדים, מדוע בכלל חשוב מה טראמפ יאמר, כפריט ארכיוני לאספנים? ומדוע שמפלגות אחרות יתמכו בעמדת נתניהו כלפי התוכנית?
בשבוע שעבר נתנו המצביעים רוב של 65 חברי כנסת לשינוי ולסילוק נתניהו. רוב זה עדיין לא תורגם להקמת ממשלה בראשות גנץ, בגלל (1) ליברמן, שיטיל את קולו רק ברגע האחרון והמכריע; (2) בל"ד, בגריעת שלושת הקולות מה-57 של גנץ ובהורדתו מראשות הטבלה; (3) התעלמות ריבלין מהאפשרות של ממשלת מיעוט שתישען על תמיכה חיצונית - וזאת יכולה להיות רק ממשלת גנץ, כל עוד ליברמן נגד נתניהו; (4) לפיד, בהשאירו סביב ריבלין רושם עגום, כאילו נוח לו יותר שראשות הממשלה לא תתפנה שוב לכל המוקדם בעוד ארבע שנים. בגללו, גנץ נראה שולט בביתו הכחול לבן פחות מכפי שנתניהו שולט לא רק בביתו, אלא בשכונת הימין כולה.
הנוסחה חסרת הסיכוי
ריבלין צדק בהחלטתו לעבור מסבילות לפעילות. הוא טעה בכיוונה של הפעילות. ברצותו שלא להניח לפוליטיקאים לתמרן אותו, ליהק את עצמו לתפקיד לא-לו, כפטרון ממשלה משותפת בראשות נתניהו. לעומת החזרת נתניהו לראשות הממשלה, אחרי שנה שבזבז לישראל - בתמיכתו הנרצעת של הליכוד כולו - עבור צרכיו האנוכיים, בחירות נוספות אינן כה רעות. מוטב לסבול עוד שבועות או לכל היותר חודשים תחת ממשלת מעבר, האסורה בהרפתקאות, מאשר להיכנע לעייפות ולהסכים לארבע שנים של יצור-כלאיים שאחד משני ראשיו נישפט והאחר תלוי באישורו.
הפוך, רובי, הפוך. ריבלין שוחר טוב. אין לו עניין אישי, מניע זר. באמת חשובות לו המדינה, הממשלה, הכנסת, הנשיאות. לפני תשעה ימים הלכו מיליוני ישראלים לקלפיות ובחרו ב-120 צירים, "מורשים" בתרגום עתיק. 119 מתוכם מבקשים לעשות את מלאכת נציגותם נאמנה. לאחד יש בעיה פרטית. כולם משתעבדים לה, ועכשיו גם ריבלין. כאילו בעיית נתניהו היא עובדה המכתיבה לזולת, משל היה ריבלין מזמין לסעודה את ליברמן וליצמן וכמובן היה מגיש לאורחיו רק מנות כשרות, או צמחוניות, לא בשר טעים ממרכול הפתוח באשדוד בשבת.
והרי במלוא סמכותו הנשיאותית וזכותו החוקית יכול ריבלין לומר בדיוק ההיפך מהנוסח המאכזב של אמש. להמתין שבוע נוסף, עד ליום השימוע של סניגורי נתניהו, להטיל את הרכבת הממשלה על גנץ, לפנות פומבית למנדלבליט ולהכריז שהנה הוענקו לראש כחול לבן 28 עד 42 יום, ובמרוצתם יתכבד נא היועץ המשפטי ויחתוך, לכאן או לכאן, כי גם סימן-השאלה בדיון על השתתפות הליכוד בלי נתניהו בממשלה הוא נתון שהיועץ מוכרח להביא בחשבונו, ואל ייתמם מנדלבליט ויאמר שלהחלטות קצב מקצועי שאין לשנותו - אם מועד פרישת שי ניצן ומינוי פרקליט מדינה חדש משפיע על מהירותו של מנדלבליט, גם לגורל הבחירות והממשלה והמדינה מותר לקבוע.
אולי, בעוד שבוע, אחרי כשלון נתניהו, זה יקרה; אולי לכך מכוון ריבלין, מאחורי הנוסחה חסרת-הסיכוי שהנפיק אתמול.
2019-09-26 08:37:30Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiKmh0dHBzOi8vZWxlY3Rpb25zLndhbGxhLmNvLmlsL2l0ZW0vMzMxNTE2NtIBAA?oc=5
No comments:
Post a Comment